כשהגדולה היתה קטנה חשבתי שאני צריכה לדאוג שכל הזמן יהיה לה מעניין, שחס וחלילה לא תמצא את עצמה ללא עניין או שתרגיש לבד. מה גם שלא משנה כמה יפה שיחקה, אם לא הייתי בטווח הראייה שלה לשניה, מיד היתה מביעה כמה שהיא לא מרוצה. היה לה צורך חזק בי ורק בי וזה היה קשה.

כשחקרתי והתייעצתי הבנתי שכדאי שאזום רגעי תשומת לב. גורם מקצועי נחשב ייעץ לי לגשת אליה מדי פעם כשהיא משחקת ולהחמיא לה "איזה יופי את משחקת!" כדי שתרגיש את הנוכחות שלי, ככה יהיה לה קל יותר להיות עצמאית.

אז ניסיתי. וזה לא עזר. לא רק שזה לא עזר, הרגשתי שזה מרע את המצב. כל פעם שהחמאתי לה היא הפסיקה לשחק, כבר לא היתה כל כך מרוצה, שוב רצתה אותי. זה הרגיש כאילו הפרעתי לה. אחרי כמה וכמה נסיונות החלטתי לנסות משהו אחר ובמקום להפריע לה בדיבור, ניסיתי לשבת קרוב. הרי כשהיא תרגיש צורך היא תרים את הראש לחפש אותי ואז תראה אותי, עם מבט מלטף, מחייכת, מרוצה, מרוכזת בה.

אז לפעמים היו דברים אחרים שהייתי מעדיפה לעשות עד שיש לי כמה רגעים והיא מעסיקה את עצמה,  כמו לקפל כביסה או לבשל משהו בריא לארוחה, וזה לא שכל פעם ששיחקה מיד התיישבתי לידה. יזמתי פאוזות שבהן ישבתי קרוב, מבלי שהיא ביקשה, ומיד הרגשתי שזה מה שהיא צריכה.

כשלא הפרעתי לה, היא התחילה לשחק יותר זמן בעצמה ולא ציפתה שאני אתן לה את הפתרונות. היא קיבלה מענה לצורך שלה בבטחון, באהבה. היא קיבלה הזדמנות לשקוע במשחק ולהנות בלי שאקטע אותו. ואני? אני זכיתי ברגעי מנוחה שקצת שכחתי מהי, זכיתי בהצצה עליה – על איך היא משחקת, איך היא מתקשרת, איזה פרצופים היא עושה, מה במשחק הזה מעניין אותה, ולפעמים גם הנחתי כרית על הברכיים בחסותה התפנקתי בקצת זמן פלאפון, בלי שימשוך לה את העין (אחרת בטוח הפלאפון ייקטע את המשחק).

מריה מונטסורי הבינה את זה לפני

ילדים לא נולדים עם שליטה עצמית וויסות, אנחנו מסייעים להם ועושים את זה עבורם. כל פעולה שלומדים לעשות דורשת ריכוז מסוים, בין אם צחצוח שיניים, כתיבה, קריאה, אפייה וכך גם משחק. אי אפשר ללמוד בלי להתרכז ואי אפשר להתרכז אם לא מעניין. כשילד מרוכז, הוא לומד, והיכולת הזו, דורשת אימון ופיתוח.

כשמריה מונטסורי ראתה לראשונה ילד שקוע לגמרי בפעילות, עוד לפני שפיתחה את שיטת החינוך שלה, היא התפלאה ולא הבינה איך זה הגיוני, כי לפי הפסיכולוגיה של אותם ימים, מה שהיא למדה, ילדים קטנים לא מסוגלים להתרכז. ההבחנה הזו נחקרה והתפתחה ובעקבותיה מונטסורי הגדירה מחדש את תפקיד המדריך ואת תפקיד הסביבה.

לדבריה, תפקיד המדריך הוא להוביל את הילדים לריכוז, לאפשר להם לחקור את עבודתם בקצב שלהם ולגלות בעצמם את הטעויות שלהם. במסר למורים היא כתבה שאם מפריעים, העניין של הילד מסתיים:

If you interfere, a child’s interest finishes, the enchantment of correcting himself is broken. It is as though he says, “I was with myself inside. You called me and so it is finished. Now this material has no more importance for me". A child does not need praise; praise breaks the enchantment

למידה דרך משחק

משחק זו הדרך המולדת של הילדים ללמוד על העולם בו הם חיים ולרכוש מיומנויות וכישורים. מה שעלול להראות לנו כמו משחק זניח, הוא עולם ומלואו עבורם. אם הם מרוכזים במשחק, סימן שהמשחק מעניין אותם, מאתגר ומפתח אותם. אם המשחק ישעמם אותם, או אפילו יהיה להם קשה מדי, מהר מאוד נבחין שהם לא מעוניינים בו.

אני חושבת שבכל אינטרקציה שלנו עם אנשים ובמיוחד עם הילדים האהובים שלנו, אם נעצור לרגע ונשקיע תשומת לב מלאה לתגובה האינטואיטיבית שלהם לאינטרקציה, נלמד להכיר אותם טוב יותר. נלמד מה מפעיל אותם, מה מפריע להם ונבין בעצמנו איך להשיג את המטרה שלנגד עיננו, מה התשובה הנכונה עבורנו. במקרה האישי שלנו, הצורך היה בתחושת בטחון, וזה לא משהו שניתן להעביר בעזרת מחמאה או התערבות חיצונית ברגע שהוא לגמרי שלה. יכול להיות שלאחרים זה עובד כי זה עונה לצורך שלהם. אז בקיצור, כמו שמריה מונטסורי ניסחה טוב ממני  – Follow the child .

* התמונות המושלמות צולמו ע"י אלעד בראון, החבר הצלם המוכשר שלנו, רגע לפני שהנינג'ה הגיח לעולם.

יש לכם מה להוסיף?

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.